הציבור נראה אדיש

על סף הרגש בעידן שאחרי המלחמות – והאתגר האמיתי של גיוס התרומות בישראל

🧠 הציבור עדיין אכפתי. אבל…

הוא שחוק רגשית.

אחרי חודשים של אזעקות, לוויות, טיקטוקים קורעי לב,

פוסטים מרגשים עם מיליון סמיילים בוכיים –

הכפתור הרגשי של הציבור כמעט הפסיק לעבוד.

וזה לא אומר שאנשים לא רוצים לעזור.

זה אומר שצריך להבין איך נוגעים להם בלב – מבלי שהם יסגרו מיד.

📉 מכת השכול שינתה את כללי המשחק

מלחמות יצרו כאב אמיתי – אבל גם עומס רגשי.

פתאום, כל סרטון הוא על חלל.

כל עמותה היא זכר למישהו.

כל פוסט הוא זעקה.

וכשהכל מרגש – שום דבר כבר לא מרגש.

🎯 מה כן עובד היום?

1. אותנטיות כואבת – אבל מדויקת

הציבור קולט מסר מזויף מקילומטר.

הוא לא צריך "סיפור מרגש" – הוא צריך אמת פשוטה.

שיחה, דמעה, משפט אמיתי. זה הרבה יותר חזק ממוזיקה דרמטית.

2. חיבור אישי ולא לאומי

אנשים פחות נענים לקריאות של "עם ישראל צריך אתכם",

ויותר מתחברים ל"יש פה חייל בודד – והוא רעב עכשיו".

3. קונספט רגשי שובר תבנית

משפט שגורם לעצור. זווית שונה.

למשל:

"דווקא עכשיו, כשהלב כבר לא מתרגש – מי שכן פועל, מציל חיים."

💡 האתגר האמיתי:

לייצר חיבור – בלי לעורר דחייה.

אחרי מאות קמפיינים, אנחנו יודעים לזהות את הדקויות:

מה יוצר קרבה

מה יוצר התנגדות

מה מרגיש כמו מניפולציה

ומה מרגיש כמו מציאות

🛠 איך מתמודדים עם השחיקה?

1. משנים תדירות מסרים – לא שוחקים את אותו הסיפור שוב
2. מתזמנים קמפיינים נכון – לא בתוך רוויה רגשית ציבורית
3. עובדים עם דאטה – כדי למדוד מה באמת נגע באנשים
4. נזהרים ממילים שחוקות – “לב עם דמעות", "כאב שאין לו סוף", "הם היו בדיוק בשבילנו"
5. משקיעים בפרזנטורים – שיודעים לדבר בגובה העיניים

⚠️ עמותה שלא תתאים את עצמה – תידחק החוצה

לא בגלל שהציבור רע.

אלא בגלל שהוא מותש.

עמותות שלא מבינות את הפסיכולוגיה של הציבור –

ימשיכו לשרוף תקציבים על סרטונים שאף אחד לא רואה.

עמותות שעובדות חכם, מדויק, רגיש –

ימשיכו להביא תוצאות גם בתקופות הכי קשות.